<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' במדבר</h1>
<h2>דף ה.</h2>
פקוד את בני לוי [במדבר ג'] בתחלה אומר לו אך את מטה לוי לא תפקוד וחזר ואמר לו פקוד ולמה כן אלא הקב"ה מגיד מראשית אחרית. ידע שישראל חוטאין והוא גוזר עליהם במדבר הזה יתמו (שם י"ד). ובקש להוציאן מן הגזרה. לכך אמר אך את מטה לוי לא תפקד לפי שהן שלי והיו לי הלוים. הן נתקרבו אלי כשאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל"ב) נבדקו בדבר ונמצאו תמימים. יהושע נבדק בעמלק ונמצא תמים שנאמר ויחלש יהושע את עמלק (שמות י"ז). א"ל המקום משבטך אני מעמיד פרעון לעמלק. והוא שהכתוב אומר אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה') אף השבט הזה בדקתיו ונמצא תם ומסר נפשו על קדושת שמי שנאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ויעשו בני לוי כדבר משה (שמות ל"ב) ולפיכך משה מברכן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' אמר להן המקום אף אני אקרבן נדברין על קדושתי ותשמישי ביתי ואאמינם עליהם שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו' ולא עוד אלא שנתוסף לו חבה יתרה שישראל לא נמנו אלא מבן עשרים שנה והלוים מבן חדש. שאל (חסדר) [קסדור] אחד את ריב"ז א"ל משה טעה בחשבונו וכשמנה את הלוים בפרטן אתה מוצא עשרים ושנים אלף וג' מאות ובכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף השלש מאות היכן הם. א"ל ריב"ז לא טעה משה בחשבונו יודע היה משה שאתה שואלני בדבר הזה ואני משיבך תשובה זו. אילו ספרם בכל משפחה ומשפחה להודיע מנינם והכללות עשרים ושנים אלף ולא הזכיר שלש מאות. ולמה הוצרך הכלל אחר הפרט אלא הקישן לפדות בכורי ישראל ופחת מהן שלש מאות הבכורות שהיו בשבט לוי שאין בכור פודה בכור לכך לא הזכיר בכללן שלש מאות.
<h2>דף ט.</h2>
וידבר ה' אל משה במדבר סיני [במדבר א']. והזהיר הקב"ה את ישראל מי שנולד לו בכור מקודש הוא לשמים שכיון שהביא הקב"ה עשר מכות על המצריים במצרים במכה עשירית הכה בכוריהם מבכור אדם עד בכור בהמה. אמר להם הקב"ה כל בכורות שיולדו לכם הקדישום לשמי עבור הבכורות שהרגתי למצריים ופדיתי אתכם. שכך כתיב כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ג') בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין כמו שכתוב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (שם י"ח) ובכור בהמה טהורה אין לו פדיון שנ' לא תפדה קדש הם (שם) תם קרב לגבי מזבח ובעל מום נאכל לכהנים והוא שהתירו חכמים.
<h2>דף יג.</h2>
וידבר ה' אל משה במדבר סיני [במדבר א']. והזהיר הקב"ה את ישראל מי שנולד לו בכור מקודש הוא לשמים שכיון שהביא הקב"ה עשר מכות על המצריים במצרים במכה עשירית הכה בכוריהם מבכור אדם עד בכור בהמה. אמר להם הקב"ה כל בכורות שיולדו לכם הקדישום לשמי עבור הבכורות שהרגתי למצריים ופדיתי אתכם. שכך כתיב כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ג') בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין כמו שכתוב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (שם י"ח) ובכור בהמה טהורה אין לו פדיון שנ' לא תפדה קדש הם (שם) תם קרב לגבי מזבח ובעל מום נאכל לכהנים והוא שהתירו חכמים.
<h2>דף מד.</h2>
עשית למשה רבינו בעל מום שכך שנינו גופו גדול מאבריו או קטן מאיבריו. [חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו] שנינו באצבע קטנה. הצומה והצומם. שנינו אף הצומע. לא היו יודעין מהו צומע (שמש) [שמעו] ערבי אחד שהיה אומר מי יקנה צומע ומצאו גדי מחוזז. א"ר חסדא עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים כשרות לגבי מזבח.
<h2>דף מד:</h2>
דדיו שוכבין כשל אשה. כריסו צבה וטבורו יוצא נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרות באה עליו. והמעושבן. ובעל גבר. אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת זה הוא מרוח אשך האמור בתורה [ויקרא כ"א]. ר' ישמעאל אומר שנמרחו אשכיו רע"א שהרוח באשכיו, ר' חנני' בן אנטיגנוס אומר שמראיו חשוכין. אמר רב אבא בריה דר"ח בר אבא אר"י משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים. ושנו חכמים בברייתא משתינין מים בפני רבים ומעשה באחד שבקש להשתין מים ולא השתין כרסו צבה. שנו חכמים בברייתא בתוספתא שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא מים ואחד מוציא זרע ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום ובשעה שאדם נצרך ואין משתין נקבו זה לזה ונעשה עקור. א"ר לקיש לא יהיה בך עקר ועקרה (דברים ז') לא יהיה בך עקר ועקרה בזמן שבבהמתך. א"ר יהושע ב"ל לא יהיה בך שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים. ועקרה שלא תהיה תפלתך עקורה מלפני המקום. ואימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. ר"ש ב"ג [אומר] עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרקון. סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. א"ר חנן בן קטינא א"ר לקיש דם רבה שחין רבה. שכבת זרע רבה צרעת רבה (צועה) [צואה] רבה הדרקון רבה. מי רגלים רבו ירקון רבו. המשובן [בבצים] ובעלי גבר בגיד. הקיק והגרבתן. קיק בביצים גרבתן בגיד. אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת זה הוא מרוח אשך האמור בתורה. הקשה ר' שמעון א"כ היה לומר חסר אשך אלא שנמרחו אשכיו. הקשה ר"ע א"כ (מרוח) [ממרוח] אשך היה לו לומר. אלא שהרוח באשכיו. הקשה ר' חנני' בן אנטגנוס א"כ רוח באשך היה לו לומר אלא שמראיו חשוכין.
<h2>דף מה.</h2>
מקיש בקרסוליו ובארכובותיו בעל הפיקין והעיקל. ואיזו הוא העוקל המקיף פרסותיו ואין רכובותיו נושקות. פיקה יוצא מגודלו. עקיבו יוצא לאחוריו. פרסתו רחבה כשל אוז. אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות למטה מן הפרק כשר. למעלה מן הפרק וחתכה כשר. (ר' יהודה פוסל) היתה בו יותרת וחתכה. אם יש בה עצם פסול. (וחכמים מכשירין. בעל הפיקין והעיקל בברייתא שנו בעל הפיקין) ואם לאו כשר. יתיר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין. השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין. הפקון והעיקל בברייתא שנו בעל הפקין והשופנד. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בעל הפקון שיש לו כפתות הרבה שופנד שאין לו כל עיקר. פיקה יוצא מגודלו ועקיבו א"ר אליעזר ששוקו עומד [באמצע] רגלו. פרסתו רחבה כשל אוז. א"ר פפא אין צריך לומר בשרחבה ואינה סדוקה. אלא שרחבה אע"פ שסדוקה. (שביד) [שבר יד]. אין לי אלא שבר יד אצבעותיו מורכבות זו [על] זו או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכו מנין. חתכו הרי אמרנו כשר. אלא ולא חתכן מנין. ת"ל או שבר יד (ויקרא כ"א). היתה [בו יתרת] וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ובנספרת ע"ג היד. יתרת שיש בה עצם פסול ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ומטמא באוהל ועולה למנין מאה ועשרים וחמשה. אמר רבה בב"ח אר"י ובנספרת ע"ג היד. אר"ח דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו. יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. א"ר בב"ח אר"י ובשאינה נספרת ע"ג היד. א"ר (חינא) [יוחנן] עשו דבריהם כדברי נביאות. מה נפשך אם אבר הוא מטמא באוהל ואם אינו אבר במגע ובמשא לא יטמא. א"ר פפא גזרה שאינה נספרת משום נספרת. א"כ [שאינה] נספרת תטמא באהל. עשו בה חכמים הכירא. שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים. אר"י אמר שמואל מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל (ש)שלקו זונה אחת שנתחייבה שרפה למלך ובאו ובדקו בה ומצאו מאתיים וחמשים ושתים אברים ובאו ושאלו את ר' ישמעאל כמה אברים בו באדם א"ל רמ"ח. א"ל והלא בדקנו ומצינו רנ"ב. א"ל שמא באשה בדקתם שהוסיף בה הכתוב שני צירים ושני דלתות. וכך שנה ר' אליעזר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה (שמואל א' ג') ושנה ר' יהושע כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה שנאמר כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג') ושנה ר"ע כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה שנאמר ויפתח את רחמה (בראשית ל'). אמר ר' וכולם אין מטמאין באהל שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט) דבר השוה לכל אדם.
<h2>דף מה:</h2>
יתיר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע ר"י מכשיר וחכמים פוסלין. א"ר יצחק ושניהם מקרא אחד דרשו [שנאמר] ותהי עוד מלחמה בגת ויהי איש מדון אצבעות ידיו ואצבעות רגליו [שש ושש עשרים וארבע מספר] (שמואל ב' כ"א) ר"י סובר בשבחו דבר הכתוב ולפיכך היה מכשיר וחכמים סוברים במומו דבר הכתוב ולפיכך פוסלין. אמר רבא למה הוצרך לומר שש ושש עשרים וארבע. אלו נאמר עשרים וארבע ולא נאמר שש ושש היינו אומרים שבע בזו וחמש בזו לכך הוצרך לומר שש ושש. מספר בנספרת ע"ג היד. א"ר יהודה מעשה באדם אחד שבא לפני ר"ט יתיר בידיו וברגליו שש ושש כ"ד. א"ל כמותן ירבו בישראל. א"ל ר' יוסי משם ראיה כך אמר לו כמותו יתמעטו ממזירי ונתיני מישראל. השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין. שנו חכמים בתוספתא איטר בין ביד בין ברגל פסול. השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין. [ר' פוסל] שהיה אומר הימין נכחשה. התחילה הכחישות בימין. ולפיכך שולט בשתי ידיו. וחכמים מכשירין. שהבריאות התחילה בשמאל והלכה כחכמים.
הכושי והגיחור והלבקן והכיפח והננס וחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים הטהורין פסולין באדם וכשרין בבהמה. רשב"ג אומר שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר. רא"א בעלי הדלדולין פסולין באדם וכשרין בבהמה. כושי. זה השחור. כושי כמשמעו. הגיחור זה הלבן. לבקן זה האדום. והקשו חכמים הרי הלכה למעשה באחד שהיה אומר מי מבקש ליקח לבקנים ונמצאו לבנים. אלא כושי זה שחור. גיחור זה אדום כמו שאמרו בני אדם (חוגא) [גיחיא] לבקן זה הלבן כהלכה למעשה שהיה מוכר לבקנים ונמצאו לבנים. כפיח. שנה ר' זביד זה גביח ומאי גביח זה ארוך. והקשו חכמים ארוך בעל מום הוא והרי אמר ר' אבהו מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וגו' (עמוס ב'). א"ר פפא כשאמרו ארוך בעל מום בארוך זו שמוט וסנוי. ארשב"ל גבח לא ישא גבחת שמא יצא מביניהן תורן. ננס לא ישא ננסת שמא יצא מביניהן אצבע. לבן לא ישא לבנה שמא יצא מביניהן בוהק. שחור לא ישא שחורה שמא יצא מביניהן טפוח. והשיכור. שיכור עם בעלי מומי' יחשב והלא (פסול הוא לעבוד) [פוסל הוא את העבודה]. בשאר דברים המשכרין.
אלו השאלות התלויות. כהן שהיה בו מום ועבר את מומו מה הוא לעבוד כיון שנעשה ב"מ נפסל לעבודה לעולם ואע"פ שמומו עבר או מכיון שעבר מומו הוכשר מאי. אחרת. כושי וגיחור ולבקן הפסולים באדם בבהמה מאי. כיון שבאדם פסולים בבהמה [נמי] פסולים. או שמא אע"פ שבאדם פסולים בבהמה כשרים. ולענין השאלות ת"ש שנו חכמים [תו"כ אמור פרשתא ג' ה"ו] בו פרט לשעבר מומו. והלא דין הוא מה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן אם עבר מומה כשרה. אדם שהכשיר בו אוא"ב וטרפה ויוצא דופן אם עבר מומן לא יהא כשר. לא אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים. תאמר באדם שפסל בו את כל אלו הואיל ופסל בו את כל אלו אם עבר מומו לא יהא כשר ת"ל [ויקרא כ"א] מום בו פרט לשעבר מומו שהוא כשר וכן הלכה. אחרת [כתיב כי כל איש אשר בו מום פרט לאו"ב וטרפה ויוצא דופן והלא דין הוא מה אם בהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים [פסל בה או"ב וטריפה ויוצא דופן אדם שפסל בו הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים] אינו דין שנפסל [בו] או"ב וטרפה ויוצא דופן תלמוד לומר כל איש אשר בו מום פרט לאו"ב וטרפה ויוצא דופן מכיון שאמר תנא ומה בהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור וכו' מכלל דכושי וגיחור ולבקן כשרים בבהמה וכן הלכה.
ואילו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו והטרפה ויוצא דופן. ושנעבדה בהן עבירה. ושהמית את האדם. והנושא נשים בעברה פסול עד שידור הנאה. והמטמא למתים עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. אותו ואת בנו כיצד. אם תאמר אהרן ובניו כשר באדם ופסול בבהמה. תייש ובנו נוהג בבהמה והרי שנינו אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואין נוהג בזכרים. אלא תישה ובנה ובאדם כהנת ובנה. כהנת בת עבודה היא אלא לעולם אהרן ובניו, א"כ לענין בהמה (נכשיר) תייש ובנו. אמרו בני מערב משום ר' יוסי בר' חנינא עדא אמרה משנה זו לא שנאה אלא חנניה שהיה אומר אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות ואין הלכה כמותו אלא אינו נוהג אלא בנקבות. והנושא נשים בעברה פסול עד שידור. שנו חכמים נודר ועובד יורד ומגרש, הקשו חכמים ניחוש שמא ילך אצל חכם ויתיר לו סבר תנא זה שכל מי שיבוא לחכם שיתיר לו נדרו צריך לפרוט את הנדר וזה אם מפרט את נדרו כיון שבעברה הוא אין מתיר לו. והקשו חכמים עוד. תירוץ זה לתנא שאמר צריך לפרוט את הנדר תירוץ יפה הוא אלא לתנא שאמר אין צריך לפרוט את הנדר קשה הוא לו. ותירצו כגון שמדירין אותו ברבים. והקשו עוד חכמים תירוץ זה למי שאמר נדר שהודר ברבים (יש) [אין] לו הפרה יפה הוא לו. אלא לתנא שאומר (אין) [יש] לו הפרה קישוי הוא לו. [מ"ו ע"א] ותרצו חכמים כגון שהדירוהו על דעת רבים שכך אמר אמימר הלכה אפילו למי שאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע"ד רבים אין לו הפרה. וכשאמרו חכמים אין לו הפרה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. שכך אנו למדים מן הלכה במלמד תנוקות אחד שפשע והדירו רב אחא שלא ילמד עוד והחזירו רבינא שלא מצא מדקדק כמותו. והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים. למה כתב כאן לענין טומאה עד שיקבל עליו ולענין נושא נשים בעברה לא אמרו עד שיקבל אלא עד שידיר הנאה. לפי שלענין עברה חיישינן שמא יתקפנו יצרו ולפיכך עד שידיר הנאה.
<h2>דף מט.</h2>
וידבר ה' אל משה במדבר סיני [במדבר א']. והזהיר הקב"ה את ישראל מי שנולד לו בכור מקודש הוא לשמים שכיון שהביא הקב"ה עשר מכות על המצריים במצרים במכה עשירית הכה בכוריהם מבכור אדם עד בכור בהמה. אמר להם הקב"ה כל בכורות שיולדו לכם הקדישום לשמי עבור הבכורות שהרגתי למצריים ופדיתי אתכם. שכך כתיב כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים (במדבר ג') בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין כמו שכתוב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (שם י"ח) ובכור בהמה טהורה אין לו פדיון שנ' לא תפדה קדש הם (שם) תם קרב לגבי מזבח ובעל מום נאכל לכהנים והוא שהתירו חכמים.
